כמו שביטלו את משרד הדתות כי אין אלוהים, כך צריך לבטל את משרד התשתיות כי אין תשתיות.

בואו נתחיל מהבסיס: תחבורה ציבורית. נתעלם לרגע מהעובדה שמדברים על רכבת קלה בת"א כבר 50 שנה. נדבר על הדבר הארוך הזה עם 8 גלגלים, כן, הדבר המפייח והרועש הזה שהיה לי הזכות היום לשבת בו יחד בצפיפות שואתית עם עשרות אנשים משתעלים ומצוננים – האוטובוס.

באנגליה, שם הייתי לא מזמן, שאתה מגיע לתחנה יש על התחנה רשימה של יעדים פופולאריים וליד כל יעד אות קטנה ומספר קו. מפה של הרחובות הסובבים מראה את התחנות השונות כאשר כל אחת מסומנת באות. לדוגמא, אם אתה צריך להגיע ל Hyde Park אתה צריך ללכת לתחנה B בקו 83 (הקשר בין האותיות המספרים והיעד מקרי לחלוטין בדוגמא זו, אז אל תאשימו אותי שהלכתם לאיבוד בלונדון). כאמור, B 83.  אתה מסתכל על התחנה שלך (נגיד היא A) ומוצא אותה במפה וכמו כן אתה רואה איפה B. אין פשוט מזה. אתה הולך לך שמח ובר לבב מ A ל-B, עולה על קו 83 ומגיע ליעדך בשלום. עד פה לונדון.

ובתל-אביב? הייתי צריך להגיע מפלורנטין לאונ' ת"א היום. אז הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה והפלא ופלא, היתה שם רשימה של יעדים פופלאריים! הגיעו ימי המשיח! אך כאן עוד לא שמעו על ההמצאה הגאונית שנקראת "שלט שימושי המכיל מידע רלוונטי ועדכני". אומנם היו כתובים מספרי הקווים הדרושים, אך מיקום התחנה אין. לבורא עולם הפיתרונים. התקשרתי *2020 כפי שהיה כתוב בתחתית המודעה ובמקום למוקד אגד הגעתי למרכז השירות של רשת מלונות שרתון. טעות מתקבלת על הדעת. הרי אגד היא סכ"ה חברה קטנה ופרטית. זכותם למכור את המספר שלהם לחברה אחרת.

ניחא, התקשרתי למספר הנכון והמוקדנית הנחמדה היתה מאוד שמחה לעזור לי. אמרתי לה שאני בפלורנטין ורוצה להגיע לאונ' ת"א. באדיבות היא הסבירה לי שאי אפשר. אז הקראתי לה את רשימת הקווים על המודעה לעיל. "רגע, רגע יותר לאט אני לא מספיקה לכתוב" ענתה לי. הקראתי לה את המספרים לאט יותר ואז היא החלה לבדוק אותם אחד אחד. "תראה" אמרה לי, הקווים האלה באים מצומת חולון. אתה צריך לנסוע לחולון ואז משם לאונ' ת"א. "מה?!" השבתי מתאושש מהשוק הקל שחטפתי. "את רוצה שאסע לחולון מת"א כדי לנסוע לאונ'????". "אין בררה" השיבה לי בחוסר סבלנות. "איפה אתה בדיוק" שאלה בניסיון אחרון להושיע אותי. "ברחוב העליה" השבתי בחוסר שקט. "אני חייבת מספר רחוב מדוייק. איך אני יכולה לעזור לך אם אתה לא משתף פעולה!!!". לא הבנתי איך הגענו לטונים האלה אז יצאתי בגשם השוטף לרחוב ועניתי "העליה 60, העליה 60, נו איך אני מגיע לאונ'???". "אתה לא יכול. אתה צריך לנסוע לחו". ניתקתי את השיחה.

הלכתי לתחנה ליד, הפעם של "דן". כאן לא הייתה רשימת יעדים מלווה במספרי קווים. התחלה טובה מאשר ב"אגד" לכל הדעות. עדיף לא להתאכזב. התקשרתי למוקד שלהם ואחרי 5 דקות המתנה ענה לי מוקדן מבוגר ולא נחמד אך בעל חיתוך דיבור מהיר. "לאן? מאיפה? מתי?". "אונ' ת"א, העליה 60, עכשיו" השבתי. אתה צריך ללכת לשדרות בן-ציון כך וכך. "תגיד" אמרתי לו, "זה קרוב בכלל, או שזה בחולון?". "לא, זה קרוב, 250 מטר". לא ספרתי אבל הגעתי לשם תוך 5 דקות.

בתחנה ראיתי עשרות אנשים קפואים מקור נרטבים מהגשם ומצטופפים בשטח התחנה הקטן. לא היה מקום אז התחבאתי מאחורייה. כל רכב שעבר השפריץ על כולם את המים הדלוחים שהצטברו כנהר אימתני צמוד למדרכה ויצרו תעלת ביטחון שלא הייתה מביישת טירה מימי הביניים. רק חסר שיביאו תנינים מחמת גדר להסתובב בעיר ולאכול אנשים שעוברים את הכביש באור אדום. הבטתי אל השמים בתחינה, מחכה לגאולה וראיתי את השלט הבא:

כלומר, קו 35 פועל למשך אפס זמן בשעה 9:00 בדיוק. מופיע לרגע ונעלם. הרגשתי גאווה.אפילו חברות האוטובוס בארץ מבינות במכניקת קוונטים מתקדמת. לא סתם אומרים שיש לנו מוח יהודי.

בכל מקרה, בשעה טובה ומוצלחת הגיע האוטובוס המיוחל, קו 27 לאונ' ת"א. עליתי וישבתי בניחותא על ספסל העץ הטורדני. נסענו בפקק מייגע אך בסוף, שעה וחצי עת יצאתי את מפתן ביתי מצאתי עצמי אל מול שערי האונ' המעצבנת בעולם, 2 ק"מ מהפקולטה שלי שנמצאת בגולה (כמו שפלקור אומרת).

בדרך חזרה, שוב הלכתי, נאבק ברוח ובגשם את אותו מרחק לעבר התחנה שממנה הגעתי. חציתי את הכביש (אני צריך את הכיוון השני, לא?!) וחיפשתי את מספר הקו 27 וכמובן שהוא לא היה שם… שאלתי עוברים ושבים אך איש לא ידע איפה 27 עוצר. אולי 27 נוסע רק בכיוון אחד, שאלתי את עצמי. אם הם יודעים לעשות אוטובוסים שקיימים לאפס זמן אולי יש גם דגם שנעלם בסוף המסלול ומופיע שוב בתחילתו. נשפתי בתחושת אפסיות אל מול כוחות האופל של התחבורה הציבורית ולפתע ראיתי אוטובוס מספר 27 מתקרב בשעטה. ריצה של 200 מטר בעקבותיו גילתה לי כי התחנה ארבה לה מעבר לפינה ברחוב אנשטיין בכלל.

לפחות הייתי בדרך חזרה הביתה אחרי יום מתיש. שהגענו לדרום ת"א, שאלתי את הנהג מה התחנה הכי קרובה לפלורנטין. הוא הסתכל עלי כאילו נולדתי אתמול והשיב שהוא נוסע לתחנה מרכזית בכלל. "מה, אבל בדרך לרמת אביב הוא עוצר בשדרות הר ציון!" טענתי לחפותי. "בדרך חזרה לא" השיב הנהג בקול מכאני. "אז איך מגיעים מפלורנטין לאונ' וחזרה, אתה יודע? יש המון סטודנטים בפלורנטין ושמעתי שיש איזה קו שנוסע פעם ביום לשם וחזרה. שמעת על זה משהו?" שאלתי בתקווה לפיסת מידע שתגאל לי את המחר. "לא" השיב בתקתוק שעון וסידר את העודף במכשיר המצחיק של הצינורות מתכת.

אוף! הגענו לבניין המגעיל בתבל "תחנה המרכזית החדשה". איזה חטא אדריכאלי מזעזע. לקח כל כך הרבה זמן לבנות את מפלצת הבטון המכוערת הזאת. כל כך מגעילה ואפורה מבחוץ כל כך קלסטופובית, מסריחה ולא יעילה מבפנים. ככל שיורדים בקומות מרגישים כאילו מתקרבים יותר ויותר לשאולה. הכל נהיה מוזנח יותר, מרופט יותר, ארצי ועני יותר. המדרגות מובילות לתוך סמטאות אפלות, שילוט לא ברור, חנויות נטושות, ספרים רוסיים בשקל ופיצה מגעילה בעשרה שקלים. המקום הזה הזכיר לי את עיר המעוותים ב"זכרון גורלי". (כתבה מענגת על התחנה כאן)

שאלתי ארבע אנשים שעובדים שם איך אני יוצא מהמבוך הנוראי הזה לרחוב לווינסקי, אך לאף אחד לא היה "בזין שלו" לענות לי. לקח לי רבע שעה אבל בסוף מצאתי איזה שלט קטן שבקושי רואים ליד סניף מקדונלד גדוש ב"אוכלי כימיקאלים".

יצאתי לרחוב החשוך והמטונף למכביר. כל כמה מטרים, מפלי ניקוז זרמו מהגג הגבוה של התחנה אל המדרכה ומנעו מעוברי האורח לחצות את המדרכה בביטחה. ראיתי מישהו שלא שם לב ונכנס לתוך אחת המקלחות הנעימות האלה.

מקפץ בינות השלוליות הענקיות מנסה לא להידרס ע"י מונית פסיכופטית או להיאנס ע"י איזה נרקומן מבולבל, פסעתי על לווינסקי לכיוון הבית. קניתי תה ירוק עם ג'ינג'ר ולימונית עם לואיזה אצל איזה זקן ששכח לסגור מוקדם את הבסטה בשוק לווינסקי והלכתי הביתה להירגע על כוס תה ולכתוב את מה שאתם עכשיו קוראים.

מצחיק או עצוב למדי, בדרכי חזרה קפצתי להגיד שלום לנופר (חלי לא היתה בבית) ובשלב מסויים ראיתי חדשות מה שלא עשיתי כבר זמן רב. הייתה כתבה על כך שבצפת לא ישלחו את הילדים לבית-הספר כי אין חימום מספיק בכיתות. כמובן שהעירייה האשימה את משרד החינוך וזה האשים חזרה. למה אין חוק שקובע מי אחראי על חימום בכיתות? כל כך בסיסי! כמעט כמו מפה מסכנה בתחנת אוטובוס. אך לא אסיים לפני שאכתוב שצריך גם מאפרה ליד כל תחנה. כל הכביש מלא סיגריות תמיד ליד תחנות ציבוריות. איכס.

אולי MIND THE GAP מתכוון, שימו לב לפער ביננו, מדינה נורמאלית לבניכם.

חנן.