התמונות לקוחות מתוך האתר הרשמי של ההצגה www.gesher-theatre.co.il . כל הזכויות שמורות לתיאטרון "גשר"
שוורץ וחיות אחרות הינה הפקה של תאטרון "גשר" הבנויה כאסופה של שלושה סיפורים זרים (אנתולוגיה). במבט ראשון, המשותף בהם היא האנשת בעלי-חיים אך במבט שני גם ביקורת נוקבת על החברה. האנתולוגיה הספרותית, מאופיינת על ידי המטרה והאופי של מחבריה ולדעתי היא בגדר יצירה בפני עצמה, כפי שאוצרות היא אמנות החיבור בין עבודות אמנות. הסיפורים שתורגמו ע"פ רועי חן ועובדו ביחד עם יבגני אריה שגם ביים, חוצים עולם: החל מניו-יורק ("יהודי במקור") דרך צרפת ("שיחת חיות") ועד רוסיה ("קשטנקה"). כיצד כותבים מזמנים ומקומות שונים בחרו בחיות כדמויות סיפוריהם?
בספרות ילדים נעשה שימוש כה נרחב בהאנשת בעלי חיים ("פו הדב", "החתול במגפיים" ורבים אחרים) עד כי חיות מואנשות הפכו כמעט לאלמנט סטנדרטי בז'אנר זה. עולה השאלה, אם כן, מה תפקידה בטקסט והצגה לבוגרים?! השימוש בהאנשה הוא דרך נפוצה בכתיבה הפוליטית או הסאטירית. במקרה זה משמשות הדמויות המואנשות כדרך לייצוג דמויות סטיראוטיפיות, המתייחסות לסוג מסוים או לשכבה מסוימת של בני אדם. כמו כן, משמשת ההאנשה לעתים להעתקת נקודת התצפית בסיפור, על ידי הצגתו מפיה של חיה או חפץ דומם. נקודות אלו בלטו רבות בשלושת חלק ההצגה.
בסיפור הראשון, שלוותה המדומה של משפחה יהודית, חילונית,בורגנית בניו-יורק מופרת ע"י שוורץ ("שחור" ביידיש) – "עורב יהודי", אשר מערער את יסודות השליטה הפטריאכלית של האב השתלטן, בעודו יוצר קשר חיובי ותומך בבן הסובל מהפרעת קשב ובמקביל מעורר לחיים את האם המוזנחת והמושפלת. מאבק הכוחות בין העורב לאב מוביל לסוף אלים והבלתי נמנע. בסיפור זה, משמש העורב בתפקיד המצפון של האב: מדוע הזניח את יהדותו, את בת זוגתו ואת ילדו, איך הגיע למצב שבו הוא שונא את עבודתו וחיי ללא הנאה ושמחה. העורב השחור, המכוער והזקן, קול הדורות שחלפו הוא למעשה האנטי-תזה שהאב עורג אליה ומצד שני סולד ממנה.
בסיפור השני, רווק צרפתי זקן ובודד חולק את ביתו ומיטתו עם החתול שאשתו שנפטרה אימצה. הרווק אוזר אומץ ומספר לחתול על כך שהכיר אישה חדשה אותה הוא מעריץ בשל יופייה ואופייה. החתול מקבל תחילה את הבשורה בשוויון ונפש עד אשר נודע לו כי אותה מאהבת עומדת לעבור לגור איתם – מבחינתו זהו גבול בל יעבור. איך ייתכן כי אישה אחרת תישן במיטה של מי שגידלה אותו, כשתמונתה עדין ניצבת על שידת המיטה?! החתול מציב לרווק אולטימטום: "זה או אני או היא!" ושם את הרווק בדילמה בלתי אפשרית. שוב, גם כאן משמש החתול כשיקוף לרגשות וההתחבטויות הפנימיים של הגיבור, אשר חושש מהורדת החומות וכניעה לקירבה טוטאלית. החתול מאפשר לו להשליך את פחדיו וההיאחזות בבדידות על גורם חיצוני. הסיפור הוא ביקורת על האינדיוידואליזם המודרני אשר מונע מאנשים ליצור קשרים רומנטיים ורגשיים מלאים.
בסיפור השלישי והמורכב ביותר (צ'כוב זה צ'כוב), הכלבה קשטנקה המורעבת שבעליה ובנו מתעללים בה באכזריות פושעת, אובדת ומאומצת ע"י ליצן אדיש וטוב לב – בעליו של קרקס חיות. בקרקס היא פוגשת חתול, חזירה ואווז מיוחס המככבים במופע. בצד סיר הבשר שממנו נהנית קשטנקה, היא לומדת על האכזריות השורפת של אור הזרקורים. טרגדיה של אחד הכוכבים, ביחד עם געגועי הקורבן לתשומת לב, הופכת דעתה והיא חוזרת לבעליה המכה והעני. תיאורי ההתעללויות בקשטנקה, שמסופרים על ידה בבדיחות הדעת ותוך כדי צחוקה האווילי מזעזעים במיוחד. במכתבה הדמיוני לקרקס היא מתחבטת לגבי טיב עולם הבמה ושואלת עצמה האם אינו גרוע לפחות כמו מצבה הנוכחי. בניגוד לסיפורים האחרים, הדיאלוגים בסיפור האחרון הם בין החיות וכן חד צדדיים מהחיות אל האנשים, כאשר האחרונים אינם מבינים את שפתם. הסיפור הזה יכול אמנם להתפרש כמשל ארספואטי על טיבה של האמנות והמחיר שמשלמים אלה העולים על הבמה, אך הוא גם הוא עשוי להתפרש בצורה ישירה יותר כסיפור על קדושה וההתמכרות לקורבנות, על בני-האדם הנצלנים והפוגעים (גם בחיות תמימות) ועל קבלתו של זר בסביבה חדשה.
ההצגה, המלווה בתזמורת חיה, נעה בין בידור להמונים, עם בדיחות קרש ילדותיות ולא מצחיקות במיוחד, לבין עוצמות פואטיות של רגש וצמרמורת. לפי עניות דעתי, היה ניתן לקצר אותה ולחתוך בעיקר בקטעים ההומוריסטים, שהיו לעיתים מייגעים באורכם ושבסופו של דבר מובילים לקטרזיס של הסיום, שבשלושת הקטעים היה מטריד לב. עיצוב התלבושות היה מנימליסטי (העורב דמה יותר לעטלף מאשר לעורב) ואף על פי שהדבר קרוב וודאי נעשה מתוך בחירה, ציפיתי ליותר מתיאטרון עם תקציבים כשל "גשר" (בקטע האחרון, דווקא העיצוב חרג לטובה). המשחק כמו העיצוב, גם נע בין בינוני לטוב אך למי שמצפה לרמת משחק כמו בהצגה הידועה "כפר" שבנתה את "גשר", צפויה אכזבה.
לסיכום, הצגה מקורית מגוונת ומהנה שלוקחת את הצופה בין חיוך לגיחוך (ולפעמים קצת חוסר סבלות…) אך מפעילה גם כמה גלגלים בראש ואף בסיום צובטת לב. ההצגה יכולה להעביר ערב נחמד אך, לטעמי, לא מדובר ביצירת מופת.
דף הבית של ההצגה:
http://www.gesher-theatre.co.il/?catid=%7B4A49534C-8D24-4B70-98E7-C769579F8853%7D
