לולה היא שחקנית צעירה, כזו שבאה רק לרקוד ולעשות קצת כסף ממסאז'. לולה הופכת להיות זונת צמרת מקצועית, זמרת ורקדנית מוכשרת בעלת עשרות מחזרים קבועים ואהוב לב אחד. אך מה צופן העתיד ללולה? האם בסוף תהא זונה זקנה שמפנטזת על אביר הולנדי עם בריכה?
"כמה אני שווה?" חוזרת לולה ושואלת את האמרגן שהוא למעשה הקהל עצמו. בחברה שלנו, בה הכול ניתן לכימות בכסף, נדמה כי ערך האדם הולך ופוחת. לא בכדי טען פרום ב"אמנות האהבה" כי התפיסה הקפיטליסית של שוק חופשי בה לכל אדם יש יכולת לקנות, מעמידה את ספינת האהבה על סף שרטון. כולנו במידה זו או אחרת זונות של החיים. מוכרים את עצמנו תמורת שכר שעה או אחוזי מכירות. מעטים האנשים שעובדים בהנאה. האם יש הבדל בינך לבין זונה?! (תשובתי בהמשך).
"כמה אני שווה?" שואלת גם אורית פלג עצמה, המגלמת את לולה. שאלה מצמררת בעודך כקהל שותף לעברה; לכך שאמנית מוכשרת זו שיצרה, כתבה, משחקת ושרה באיכויות כאלו, נאלצת, לדבריה, "לשווק את המופע עד כה בכוחות עצמה " ולדעתי כנראה גם בתמלוגים זעומים מכרטיסים במחיר נמוך כל כך. בסוף ההצגה כמעט והתחנן שותפה לבמה, עופר, קלידן המוכשר שליווה ואף ביצע כמה שירים ביד עם אורית, שנבוא שוב ונביא חברים. קצת עצוב, כמעט כמו חייה של לולה. מאידך, לדברי אורית, "לולה" נחשבת "לתקדים בפרינג'". "יצירה של שחקנית זמרת בודדה שמריצה בכוחות עצמה את המופע, משווקת מפיקה בפועל ומבצעת". חשוב לה להעביר מסר לשאר היוצרים שהכול אפשרי למרות הקשיים. נכון לעכשיו, היא אומרת, "הדרך היחידה שלי למשוך קהל ,היא מפה לאוזן".
בשבועיים האחרונים יצא לי לראות שני מפחי נפש תאטרליים פופלאריים ודביקים: ההצגה "מאמא מיה" בלונדון ולחלופין "הכתובה" ע"פ אפריים קישון בביצוע הקאמרי, מחזה שזכה בזמנו להופיע 3 שנים ברציפות, תופעה נדירה בארץ. איזה שממון תאטרלי! כמעט כמו לראות איזה שמאלץ טלוויזיוני ביום שישי בלילה. לולה מאידך, החזירה אותי חזרה לחיים. חזרה לאמנות אמיתית חצופה ונועזת עם אמירה שמחזיקה אותך עדיין בריכוז שנייה לפני עצימת העיניים וההרדמות ואף מופיעה השכם עם המחשבה הראשונה בבוקר שאחרי. האם לזה קוראים קתארזיס?
בתחילת ההצגה, בוחרת לולה, נערה צעירה, "לעשות קצת כסף" מזדמן. היא אפילו נהנית. איך אנשים בוחרים מסלול חיים? מה גורם לנו לעשות במקצוע זה או אחר והאם אנחנו באמת בוחרים או שהעניין נידון להחלטת הגורל? אני כשלעצמי שואל את עצמי יום ביומו, האם מה שאני עושה זה מה שהכי טוב לי? האם לעולם אדע? מגוון האפשרויות של האדם בחיים המודרני מבלבל ומביא איתו דווקא הרגשה של קיפאון והגבלה. החופש הוא כלא הזהב המודרני, טען סארטר.
ההצגה של לולה התחילה עוד לפני שנכבו האורות. אינני מתכוון דווקא לאותן שחקניות נערות צעירות שנשענו על הקיר לפני תחילת המופע וליקקו סוכרייה תוך כדי מבט מפתה אל החלל בחושניות לוליטה-אית. אני דווקא מתכוון למה שקורה מחוץ לאולם "בצוותא" בתל אביב… מה גרם לארגוני זכויות נשים להתאגד ברחוב ויטל בתל אביב? מה שקרה שם לפני שבע שנים?
הפגנה נגד סחר בנשים (צילום: אמיר תיבון) (מערכת וואלה!)
לאור אותו אירוע מזעזע בו הצית יריב ברוכים, אזרח ישראלי חוזר בתשובה, מכון ליווי בדרום תל-אביב, יצאה כתבת "וואלה" בנושא. על פי הכתבה, בין 600 ל-800 אלף בני אדם נסחרים בעולם מידי שנה כאשר כ-80% מהקורבנות הם נשים. על פי משרד המשפטים, ישראל "זוכה" להיחשב למדינה בה היקף הסחר הוא גדול ביותר (בין 2,000 ל-3,000 בני אדם). אולי ההבדל בין רחב הזונה "המקצוע העתיק בעולם" למקצוע שלך הוא, בין היתר, הניצול, ההשפלה והפחד האופף את תעשיית המין ומאידך הקבלה המוסרית של הציבור הרחב את המצב כפי שהוא.
מאידך, מדוע בסוף 2007 נציגי פורום 150 מוסדות התרבות בישראל יצאו להפגין כנגד הממשלה ולומר דברים חריפים כגון הצעה לאולמרט לרקוד לבדו בחושך ביום העצמאות? מדוע הקדישו דקת דומייה "לזכר הפוליטיקאים השקרנים"? על פי כתבת ה"ארץ", מחו האומנים על מדיניות הממשלה בכל הנוגע לתקציב התרבות. למרות שהממשלה הגיע להסכם עימם, נציגי הפורום אמרו כי לא יפסיקו להיאבק עד להסדרת חוק תרבות בישראל, שיסדיר תקציב קבוע למוסדות השונים. האם יש קשר בין הדברים? האם ההידרדרות המוסרית שלנו כמדינה מתחילה בכך שאורית קרוב לוודאי ובקושי מרוויחה מהצגה כה מוצלחת? אחרים יגידו שזה החינוך, הכיבוש או סתם החאפריות הישראלית. אני אומר, הציעו ברגליים. בואו לראות הצגה חשובה, לא עוד אופרת סבון ורדרדה בטלוויזיה.
אף פעם לא הלכתי לזונה. אינני יכול לומר שלא חשבתי על זה, במיוחד באמסטרדם. היו בטוחים שכל גבר שהיה בהצגה, סיכויו "להשתמש" באותו שירות, ירדו פלאים, כמעט באותה מהירות בה יעלו נקיפות המצפון שלנו כחברה. השימוש המחודש בשיר המפורסם "אמסטרדם" של ג'ק ברל אך עתה בקול נשי גורם לצמרמורת.
בצניעות לא אופיינית לעולם הבמה, לאורית היה חשוב להדגיש כי כתבה רק חלק מהקטעים ואילו האחרים לקוחים מתוך כתביהם של: סאטר, תרצה אתר, שירה ארוטית מימה"ב, כתבות בעיתון ועוד. לדבריה, מדובר במלאכת עריכה מדוקדקת מאוד. את הרעיון למופע היא יצרה ועיבדה ובשלב מתקדם יותר חיברה את זאב קלאתי, במאי המופע, שאיתו עבדה יחד לכדי המוצר המוגמר, קרי המופע.
אז בואו! לולה מחכה רק לכם. הופעה הבאה ב-19 לפברואר 2008. אה ועצה קטנה לגברים שבניכם… שלולה מזמינה לסיבוב, אל תסרבו (בהצגה, זה בסדר…).
אם אתם עדיין מהססים לבוא להצגה המצחיקה המבדרת הזאת ועם זאת בעלת האמירה החברתית החשובה, אתם חייבים לבקר באתר המשוקע של ההצגה lola.lama-lo.co.il .
רציתי לכתוב "מקווה שתיהנו" אבל החלטתי לשנות ל"מקווה שתחשבו כמוני, שלולה שווה".
חנן.
