מתוך אתר המחזה – ההופעה בליון, צרפת 2007
בכניסה לאולם הקטן והחשוך בצוותא אני בדרך כלל פונה לכיסאות הנמצאים למעלה, צמודים לגדר מתכת כבמעין תא כבוד, גזוזטרה. שם פחות צפוף ויש מקום לרגליים. כסאות הפלסטיק משרים אווירה של חובבנות ובהרימי את עיני לבמה, בעוד הקהל נכנס לאולם, נפרשה לפני הבמה ועלייה שולחן ערוך, עמוס לעייפה וסביבו שלוש נשים מתבוננות על הקהל המתיישב. מחכות בסבלנות, נוגעות ולא נוגעות, מפלרטטות, מצחקקות, מסתכלות ולא רואות, אחת דרך ראי, האחרת דרך כפית.
ההצגה התחילה עוד לפני שהקהל נכנס – קומדיה עצובה על תדמית הנשים בעיני עצמן, בעיני החברה, בעיניי שלי מאז ועד היום. "זוהי אינה הצגה בינונית", אמרתי לעצמי… זוהי הצגה שבאה לומר "אז והיום, אך לא עד עולם!".
"קברט בהשראת ספרי הדרכה וטיפוח משנות ה-50" ?! שאלתי את עצמי בספקנות. התבדיתי לגלות כמה אפשר להפוך נושא כה רחוק ממני, כביכול, להצגה באורך מלא וזאת בצורה מצחיקה, מלהיבה, סוחפת וכשרונית. רגעים רבים של מתח מתגבר מלא במסרים ביקורתיים נוקבים התמוססו ונעשו קלים לבליעה באמצעות הומור.
סבור אני, כי חווית ההצגה תהיה שונה עבור גבר ואישה. כגבר הרגשתי לעיתים תחושות אשמה של ניצול, של רדיפה למושלמות נשית של הכאב הנשי. מאידך, למדתי לגלות אותו. אישה, לוודאי, הייתה מרגישה הזדהות. ענת אמרה שלא השתנה כלום בחמישים השנה האחרונות, מלבד צורת הניסוח של הוראות הטיפוח, שכן כל פרסומת לקרם פנים חדש, אומרת למעשה דרשני.
קצרה היריעה מלהכיל את מגוון הקטעים בהצגה ובהם שירה, ריקוד, מונולוגים סוחפים והומור, הרבה הומור. על אף מבנה ההצגה מחלקים בלתי תלויים כמעט, המעברים בין הקטעים ניחנו בחלקות ורציפות אשר שמרו על ריכוז הקהל והותירו אותו בהרגשה טובה של "what's next?".
הליווי המקצועי המדויק והמיומן בפסנתר של אדי זיסמן (שגם כתבה את המילים והלחן) היה מצוין ובעל משקל רב ביצירת הרצף הנ"ל. התפאורה הפשוטה והחכמה שירתה להפליא את הבמה הקטנה והתזזיתיות ובתיאטרון, כמו בתיאטרון, תחתית שולחן יכולה לשמש אף כמראה.
בהמשך ההצגה היו שלושה קטעי סולו, אחד לכל שחקנית. שניים מהם היו כואבים: אחד על רציחת בעל והשני על געגועים לאהבה ולבן הזוג. חבלי בד חיברו בין השחקנית על הבמה לבין חברתה שישבה בירכתי הקהל כאשר אלו עוברים מעל הקהל כגלים אדומים, קושרים את ידיה ורגליה של הדמות הרוצחת אך עדיין נשלטת.
בסולו הגעגועים הייתי מוותר על הבובה, שיצרה ריחוק, לטעמי, בין הסיפור לתנועה. אילו התנועה הייתה מתבצעת על ידי השחקנית עצמה, היה לקטע מומנט חזק יותר.
קולות של השחקניות השתלבו בהרמוניה נעימה בקטעים המשותפים ובסולו יכול הקהל היה להבחין באיכות קולה של כל אחת בנפרד. בלטה לטובה קארין מרום שכבשה במבטה המכשף, עיניה המהפנטות והקראת הטקסט המדויקת כל כך שלה.
משם פנתה ההצגה שוב לקטעים קלילים יותר, כמו שיר ההלל ללחם "טעים כל כך שזה כואב, הופ ישר לתוך הלב", צורת ההליכה הראויה על נעלי עקב וכדומה. ההצגה הסתיימה בשירת ה"המנון" "היי יפה" שהפך בלאט להקלטת Playback הבאה כמו להורות על כך שהתודעה הנשית המתוארת בשיר נשמרת בראשן של הנשים כל הזמן, 24/7 גם לאחר שההצגה נגמרת, כפי שהייתה לפני שהתחילה…
אני מבין איך ההצגה מצאה עצמה זוכה בפרסים בארץ ובעולם, אני מבין איך הקהל יצא מחויך וזמזם את שירי ההצגה המקוריים. אני מבין איך הקהל התחבר והרגיש מעורב כשחילקו השחקניות מנות ג'לי והתערו בתוכו. אינני מבין איך עשו זאת עם כל כך מעט תקציב ומהיכן כל הכישרון הזה. חבל שהמדינה מתקצבת את תיאטראות "וועדי עובדים" הדשנים והממוסחרים במקום את אלו שעושים אמנות מקורית אמיתית.
נהניתי מאוד,
חנן.
אתר ההצגה http://www.bebeautifulcabaret.com/
