צילום: עמית זמר מתוך אתר YNET
ביקורת על הצגה ומחשבות על ארעיות החיים קיבלתי הזמנה להצגה אדם 
ההצגה נפתחת כמעין קליפ שיוצרים השחקנים לנגד עינינו, לצלילי מוסיקה מקורית שחיבר יובל מסנר עבור ההצגה. מרגע זה ואילך הייתי כולי מהופנט להצגה שבאמצעות מחוות גופניות, הבעות פנים ומוסיקה סוחפת, שמנצחת על הכל, לוקחת אותך לתוך עולמם של הורים ששכלו את בנם. נסיבות השכול אינם מפורשות בהצגה ולא בכדי. יוצרי ההצגה אינם מבחינים בין שכול כזה או אחר, הם רצו לעסוק בשכול שחווה כל הורה שמאבד את ילדו שחייו נגדעו בדמי ימיו.
ההצגה עוסקת במוות, בחיים של אלו שנשארים להתמודד עם המוות, ובמוות הפנימי של אלו שנשארים בחיים. ההצגה פורשת בפני הקהל את השלכות השכול על היחסים בין בני הזוג ואת החוויה של כל הורה עם עצמו, כל אחד בסגנונו הוא, אם בהתחברות לאבל וחיבוקו ואם בהינתקות מהרגש ויצירת ריחוק ובניית חומות.
בהצגה שזורים אלמנטים אמנותיים רבים, זוהי גם הצגה גם מופע מחול וגם מיצג . עבודת הגוף פשוט מדהימה: מעבר מקצבים בין חד לרך, בין מהיר לאיטי נעשה בצורה חדה ומהפנטת. מיה גסנר, האמא, בלטה בתנועתיות ההרמונית שלה ובהבעות הפנים הקיצוניות אך אמינות. בכמה מהסצנות חזר מוטיב הנער המת מתגלגל על הבמה. התנועה של לאו גורביץ נעשתה בשלמות לירית ובצורה נקייה ומרשימה. היה נראה כאילו כוח בלתי נראה דוחף אותו. תחתוני הנער דמו בעיני כמעט לחיתול ויצרו דמות תינוקית משהו. האין זוהי אלא דמותו בעיני הוריו?!
ההצגה מביאה את הצופה לשיאי תחושות חדשים שלא חוויתי מעולם. השחקנים לוקחים אותך למחוזות נסתרים של נפשם וליבם פותחים לך צוהר לתוך עולם שנדמה היה כחלום . אם מטרתה של האמנות לרגש, ההצגה הזאת עושה את העבודה נאמנה. איך במעט כל כך תקציב הצליחו ליצור אווירת חלום סוריאליסטית, דוויד לינצ'ית על הבמה הקטנה?! מתוך הצלילה להצגה, הבטתי בשגית שבאה איתי, כמוני גם היא נסחפה אל תוך החלום הרוגש שהתחולל לנגד ענינו.
ההצגה חידדה אצלי את המחשבות על רעיון ארעיות החיים. האין הזמניות ככורח שעלינו לקבל באם נרצה ובאם לאו ("שגם אם יתמהמה, בוא יבוא" \ לא טוב היות האדם לבדו – נתן אלתרמן). אובדן הילד מעצים את תחושת הארעיות של ההורים השזורה בשבריריות כואבת וגוזל מהם את אשליית הנצחיות המתבטאת בהשארת הדור הבא. גם האמנות משמשת פעמים רבות ככלי התמודדות עם הארעיות. במאמר "משמעות החיים בסרטי-הקולנוע של וודי אלן" מסביר מרק ט. קונרד כי "כל תקווה שהיא, כי באמצעות האמנות יוכלו בני-האדם להשיג את הנצחיות הדרושה כדי ליצור בחייהם משמעות וערך, היא שגויה, כרוכה בהונאה-עצמית מצד האמן…" (מתוך הספר " וודי אלן ופילוסופיה").
לפני שבועיים חזרתי מקורס ויפאסנה שעוסק ברעיון הארעיות של החיים ובתשומת לב לתחושות הגוף. קיבלתי חיזוק רב לעקרונות אלו מתוך ההצגה. תוך כדי ההצגה, הרגשתי, איך תחושות הגוף שלי משתנות, בין צמרמורות, רעידות ודפיקות לב, בריקוד צמוד עם תחושות הנפש שלי שנעו בין חרדה, זעזוע, פחד וכאב לצד הזדהות ואמפתיה כלפי הזוג האבל. באותה סדנא למדתי גם על כוחה של השתיקה כאמצעי ריכוז והתבוננות פנימית ואולי משום כך העובדה שההצגה מתנהלת ללא מילים, קסמה לי דווקא.
באחת הסצנות נראות מיטות תינוק רבות פזורות על הבמה, מה שהזכיר לי את עטיפת הדיסק Momentary Lapse of Reason של ה-Pink Floyd. אולי כותרת הדיסק מרכזת בקור רוח את התחושה הקשה של מוות פתאומי.ראוי לציין את האמונה הרבה של היוצרים בדרכם, כאשר עמלו רבות על ההצגה לפני שמצאו בית שיאמץ אותם. כשנתיים (!) עבדו האמנים על ההצגה עד אשר זו זכתה במלגה ב-2006 מטעם "קרן תרבות אמריקה ישראל". כעת ההצגה רצה וזכיתי לראות את חגיגת השנה להצגה בתיאטרון הסמטה. אני רוחש כבוד רב לאלו שעסקו באמונה במלאכה ובראשם היוצר – ירון קרבל המקורי.
לכו לראות, להרגיש ולהתרגש.
קטע מתחילת ההצגה:http://www.youtube.com/watch?v=9Lbjs8eB5pw
ההצגה מוקדשת לזכרו של צחי גרבלי:http://www.geocities.com/grablichaki/
יוצר ובמאי (והאבל)– ירון קרבל
האימא – מאיה גסנר
האבא – דורון חניה
הילד אלוקים – לאו גורביץ
מוסיקה – ירון מסנר
תפאורה: תופיק בולוס
הפקה וע. במאי: שלומית יוסף
עיצוב תאורה: אלכסיי טרלצקי
תאורן: דימה ירשקין
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין – תיאטרון החדר
ייעוץ אומנתי פסיטבל ישראל – יגיל אלירז
